מי אני ושאר שאלות קיומיות

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

ככה אני כותבת1: קשר עין-יד

* מאחורי הקלעים: הרשומה הזו נבטה כשניצבתי (שוב) אל מול הפער בין הקלות בה אני כותבת עבור אחרים, לבין הקושי שמתגלע בכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו עבור הבלוג האהוב הזה שלי.
אני כותבת כדי לגלות את מה שאני כבר יודעת. מעורר תהיות לגבי מידת הידיעה. אולי לא ידיעה, אלא יותר כמו - השראה, היכן את?
[התמונה מהבלוג the Cultural Cat]
  • סיכום-ילדות: שעות של בהיה וחריש עמוק בספריה. כלומר, מתצפתת וכותבת.
בהיה. שמאל: עבודה של הצלמת Amy Scheepers | ימין: מהבלוג a House in the Hills
  • תצפיות1: ובכל פעם שאני רוצה לכתוב, אני מתגעגעת לשולחן הכתיבה שלי, ליד החלון. עם הנוף של האקליפטוס הגבוה והציפורים.
ציפורים אין ספור. עבודה של המעצב הגרפי Brandon Nickerson
  • תצפיות2: כשהייתי ילדה, רציתי להיות ארכיאולוגית. הנקבוביות מתמלאות בעפר, הזיעה ניגרת בוץ-חרסית, ומתחת לציפורניים מצטברת שכבה של היסטוריה.
  • תצפיות3: תיכון. מגמת ביולוגיה. ביוטופ בנושא נמלים. צופה בהן שעות. מפנקת אותן מידי פעם בגרגרי סוכר.

מחברת שעיצבה המאיירת Heidi Burton בהשראת הרוקי מורקמי
  • תצפיות4: במהלך התואר השני, המחקר שלי היה מחקר תצפיתני. הייתי מלטפת את העכברים "שלי" במשך שבוע, מרגילה אותם למגע ולריח שלי, ואז צופה בהם לומדים כל מיני דברים.
  • תצפיות5: אם לא כתיבה אז צפרות. לשבת מרוחקת, ספונה תחת איזו סככה מגוננת, עם משקפת. מעטים הם הסיכויים שהציפור תתקרב אליי. גם האפשרות ההפוכה אינה סבירה. ורק כבוד הדדי שורה ביננו. וככה, ימים על גבי ימים.

מצופרות. שמאל למעלה: הגרסה המקומית של co.co.collective collection  | תיק גב של Herschel | שמלת ציפורים על לאורה ביילי | שעון ציפור | חולצת-טי מתחת לג'קט אפור | קימונו פוגש טריינינג בצבע שמנת. כש-ZARA רוצים, הם ממש יכולים | צמד פלמינגו'ס על המעצבת הרוסיה VIKA GAZINSKAYA | נעלי TOMS מצוירות ביד | ספק-קימונו

"ואולי באמת השתנו כמה דברים בטבע המציאות, מאחר ובעודם אוכלים, בפעם הראשונה בהיסטוריה החל זמיר לשיר בכיכר ברקלי. איש לא שמע אותו מעל לרעש התנועה. אך הוא היה שם. בהחלט" <בשורות טובות/ ניל גאימן וטרי פראצ'ט>
פילוסופיית סיכום: כל מה שצריך הוא לשמוע ציפור עם ציוץ אחד מדבק [התמונה מכאן]


4 תגובות:

  1. לא ידעתי על כל אלה! נגעת לי ללב

    השבמחק
  2. פוסט מהמם.
    מאוד יפה ורגוע. לקח אותי אחורה בזמן לזכרונות שלי של כתיבה על שולחן כתיבה.
    כבר שנים שאני מקלידה על מחשב במיטה, זה מאוד שונה.
    לא הייתי מעריצה גדולה של ציפורים בעבר, אבל עכשיו בא לי צייר אותן.

    השבמחק
    תשובות
    1. הייתה תקופה שהקלדתי במיטה, והשוני הזה גרם לי לחזור להקלדת-שולחן. העניין הוא בגעגוע לחלון ההוא עם העץ והציפורים. את זה לא הצלחתי עדיין לשחזר.
      והזכרת לי שבאמת כשהייתי קטנה והרבה יותר בעולמי-שלי, הייתי מציירת המון ציפורים. אהבתי במיוחד לצייר נחליאלי, עד היום הוא משמח אותי במיוחד.

      מחק